פסק-דין בתיק ע"א 2211/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט א. גולדין, סג"נ), מיום 1.3.04 בת"א 170562/02, אשר דחה את תביעת המערערות לסילוק ידו של המשיב מדירה שבבעלותן.

הרקע

1.                  המערערות הן הבעלים של דירה הנמצאת בקומה ג', בבניין שברחוב אנג'ל 3 בתל אביב, הידוע כחלקה 68, גוש 6939 (להלן: "הדירה"). הוריו המנוחים של המשיב היו דיירים מוגנים בדירה.

2.                  המערערות הגישו תביעה לסילוק ידו של המשיב מהדירה בטענה כי עם פטירת אימו הסתיימה השכירות והן זכאיות ליטול את החזקה בדירה. לטענת המשיב, מתגורר הוא בדירה ברציפות משנת 1957 ואין לו דירת מגורים אחרת.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.                  נקודת המוצא לפסק דינו של בית המשפט נמצאת בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), הקובע שילדיו של דייר מוגן שהלך לעולמו יהיו לדיירים מוגנים אם יעמדו בנטל להוכיח כי התגוררו יחד עימו במושכר 6 חודשים סמוך לפטירתו וכי אין להם, בזמן הפטירה, דירה אחרת למגוריהם.

4.                  בית המשפט סקר את העדויות שהביאו הצדדים וקבע לאחר שקילת הראיות, כי גרסת המשיב עדיפה בעיניו על גרסתן של המערערות. מסקנתו בוססה בעיקר על  עדותה של אחות המשיב, הגב' אביגיל וינר, ועל עדות אם בנו, הגב' עליזה בירנבאום, תוך קביעה כי אין הוא נותן אמון מלא בעדות הגב' נחאיסי, ששימשה כעוזרת הבית של אם המשיב, ואף קשה לו ליתן אמון מלא בעדותן של המערערות.

5.                  לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה לסילוק יד.

טיעוני המערערות

6.                  בערעורן, פורשות המערערות את הרקע לדיירותם המוגנת של הורי המשיב בדירה. לטענתן, העניקו הוריהן, אשר היו בזמנם הבעלים של הדירה, להורי המשיב, רשות להשתמש בדירה לתקופה בת 10 חודשים. הרשאה זו ניתנה תחת הסכמה ברורה ובכתב, בדבר העדר תחולה להוראות חוק הגנת הדייר. בחוסר הגינות, סירבו הורי המשיב לפנות את הדירה, טענו לתחולת הוראות החוק, והתגוררו בדירה, כדיירים מוגנים במשך 50 השנים שחלפו מאז, חרף כוונתם המקורית של הצדדים להסכם.

7.                  המערערות טוענות כי בית המשפט התעלם בפסק דינו מעדותו של העד דב ירד, המתגורר בדירה הסמוכה, שהוא עד אובייקטיבי ונטול עניין בתוצאות הדיון, ומנתוני חשבון הטלפון המלמדים כי המשיב לא התגורר בדירה. המערערות מוסיפות כי גם לעדותן שלהן לא ניתן משקל ראוי.

8.                  המערערות מציינות כי כל עדי ההגנה אשר הובאו מטעמו של המשיב היו מקורבים לו. מעדויותיהם עולה כי הם גויסו על ידי המשיב לסייע בידו, ואי אפשר היה ללמוד מעדויותיהם המגמתיות על מגוריו של המשיב בדירה בששת החודשים שקדמו לפטירת אימו. גם לרישום כתובת הדירה ככתובתו של המשיב אין לייחס כל משקל, כך נטען, שכן מדובר בפעולה פורמלית אשר בוצעה על מנת ליצור מצג שווא.

9.                  המערערות מבקשות להדגיש כי נטל ההוכחה לעניין דיירותו המוגנת של המשיב הוטל על כתפיו. בהעדר ראיות טובות מצידו ולנוכח הסתירות בעדות העדים מטעמו, היה על בית המשפט לקבוע כי לא הונחה התשתית הדרושה לקבלת טענתו. קביעות בית המשפט אינן מנומקות כדבעי. הואיל ועסקינן בהסקת מסקנות מן הראיות והעדויות, הרי שערכאת הערעורים רשאית לשנות את קביעת הערכאה הדיונית.

טענות המשיב

10.              בעיקרי הטיעון מביע המשיב הסתייגות מטענות המערערות בדבר הנסיבות שבהן היו  הוריו לדיירים מוגנים בדירה. לטענתו, אין ממש בטענות אלו הפוגעות בשמם הטוב של הוריו, וממילא אין רלוונטיות לדברים שהתרחשו בשנת 1957.

11.              המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט שקבע כי עדיפה גרסתו וגרסת עדיו על גרסת המערערות ועדיהן, ודוחה את הטענות שהעלו המערערות כלפי עדיו. קביעות בית המשפט מבוססות על הערכת מהימנות העדים וערכאת הערעור אינה רשאית להתערב בהן. המשיב מדגיש כי העד דב ירד, אשר על עדותו כעד בלתי מוטה מבקשות המערערות להישען בעדותן, אינו אובייקטיבי שכן הוא שוכר את דירתו מן המערערות, ותלוי בהן בהארכת חוזה השכירות. גם הגב' נחיאסי אינה אובייקטיבית, לטענתו, שכן עובדת במשק ביתה של המערערת 1 ופוטרה מעבודתה בניקיון אצל המשיב ואימו המנוחה. 

12.              לטענת המשיב אין ללמוד מחשבונות הטלפון ומשינוי כתובת מגוריו במשך השנים שאינו מתגורר בדירה. מכלול הראיות, ובכלל זה חשבונות החשמל, עדות אחותו ועדות אם בנו, מלמדות כי הוא מתגורר בדירה לאורך כל שנות חייו, לרבות בחצי שנה שקדמה לפטירת אימו, ואין מדובר במגורים למראית עין בלבד.

13.              המשיב מוסיף כי פסיקת בית משפט קמא תואמת את המגמה הרווחת בפסיקה בענייני דיירות מוגנת.

דיון והכרעה

14.              כאמור, עניינו של ערעור זה בדירת מגורים שבה התגוררה אימו של המשיב עד למותה בסוף חודש ינואר 2002. המשיב טוען לתחולתו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר שכותרתו "דירה של דייר שנפטר" שקובע לאמור:

"באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

15.              הצדדים חלוקים בשאלה האם עמד המשיב בנטל שהוטל עליו להוכיח כי התגורר בדירה בסמיכות לפטירתה של אימו.

16.              בית המשפט, לאחר ששמע את העדויות ובחן את הראיות אשר הוצגו לפניו על ידי בעלי הדין, מצא כי המשיב התגורר בדירה בחצי שנה שלפני פטירת אמו וכי לא היתה לו דירה אחרת למגורים וקבע כי: